פסק-דין בתיק ת"א 42735-07

1. לפני תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים שארעה לתובע, יליד 17/10/46, על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 13.8.06, תוך כדי חציית כביש סמוך למקום מגוריו, רכב שהגיע משמאלו פגע בו, כאשר נסיעתו של רכב זה הייתה בניגוד לכיוון התנועה והנסיעה. התובע אשר לא הבחין ברכב קיבל את פרטיו מנהג אמבולנס של מד"א אשר רשם את מ.ר. בהיותו בזירת התאונה כאשר הרכב היה עוד שם. התביעה הוגשה כנגד בעליו של הרכב הפוגע (נתבע 1) וכנגד מבטחת הרכב (נתבעת 2). מאחר ונתבע 1 הכחיש את מעורבותו בתאונה הוגשה התביעה גם כנגד קרנית.  

3.         הנתבע 1 מכחיש מכול את מעורבותו בתאונה. גם כאשר הועלתה הצעת פשרה בין הצדדים מכוחה לא היה עליו לשלם כל פיצוי, התנגד לסיום התיק בפשרה בטענה כי הוא לא מוכן להודות בדבר שלא עשה. 

4. לאור הכחשת הנתבע את אירוע התאונה ואת נסיבותיה הנטענות, יש לבחון האם עלה בידי התובע להוכיח את התרחשות התאונה, ואם כן על מי מוטלת האחריות לפיצויו מבין הנתבעים, ובאיזה שיעור.

התאונה:

5. התובע נחקר בבית המשפט וציין כי למעשה לא ראה איזה רכב פגע בו, הרכב פגע בו עת חצה את הכביש והתכוון להגיע לצידו הימני והרכב הגיע מצד שמאל. כאשר הנפגע עבר כבר מטר מרכבו, לאחר פגיעת הרכב הועף כמה מטרים. לפני שחצה את הכביש סגר את דלת רכבו מסוג מיניבוס אשר פתח על מנת להוציא כסא ילדים ממנו כדי לנקותו בבית. אחרי שנפגע ציין התובע כי הנהג של הרכב הפוגע יצא מהרכב ושאל אותו לשלומו, זכר שאיבד את הכרתו לדקה אחת או שתיים ואז גבר שמן כבן חמישים שאל לשלומו. התובע לא ידע להגיד מהיכן הגיע האדם הזה. התובע העיד כי הרכב שפגע בו המתין כמה דקות במקום והוא נשען אל הדלת שלו כשישב על הכביש, הוא סבור כי זה הרכב שפגע בו היות וזה היה הרכב היחיד שעמד בניגוד לכיוון הנסיעה. עד הגעת האמבולנס המתין התובע תוך כדי הישענות על הרכב הפוגע. זכר כי צבע הרכב אינו כהה, לא זכר את סוג הרכב וכאשר נכנס לאמבולנס ביקש מהנהג שירשום עבורו את מספר הרישוי של הרכב שפגע הוא הסכים לכך ועשה זאת במקום. התובע ציין כי לא ידע מי נהג ברכב הפוגע ואינו בטוח שאף הגבר בן החמישים נהג ברכב. התובע ציין כי היות ונגרמו לו שברים בצדו הימני של הגוף לא צויינה החבלה בצידו השמאלי, ולמעשה רק יום למחרת שבו עדיין היה מאושפז התגלו סימנים כחולים בצידו השמאלי והוא טופל ביוד ועל ידי משככי כאבים. התובע לא זיהה את הנתבע 1 באולם החקירות. התובע סבור היה כי הרכב שפגע בו הוא הרכב שעצר.

6. באשר לנזקים שנגרמו לו ציין התובע כי הוא עובד עצמאי כנהג הסעות, ביום התאונה עבד, מסיים את יום עבודתו בשעות שמונה עד תשע בבוקר, וממשיך אותן בצהריים עד ההסעה הבאה, בין השעות הללו מנקה את הרכב  כי ילדי ההסעה מלכלכים אותו.  ביום רגיל נוהג לצאת מביתו בחמש לפנות בוקר לעשות הסעות מאשדוד לחולון לחברת תדיראן ולאחר מכן עושה הסעות לילדים. יש עשרה מקומות ישיבה ברכב , ולאחר מכן עושה הסעות לילדי בתי הספר בחולון אשר לא ידע להגיד את שם בית הספר או מיקומו. התובע ציין כי חודש התהלך עם הליכון ולאחר חודש חזר לעבודתו.

7. נתבע 1 נחקר אף הוא בבית המשפט וציין כי: הרכב שלו היה בצבע כסף, מתגורר בחולון, לא נוהג להסתובב באזור התאונה היות ואין שם חנויות והדרך לא נוחה מבחינת תמרורי אין כניסה. הנתבע ציין כי לא זוכר את התאונה, לא זוכר מה עשה ביום התאונה וסביר להניח שהיה בביתו היות ומתעורר לפנות בוקר להתפלל ולאחר מכן חוזר לנוח עד השעה תשע בבוקר לערך. הנתבע מתגורר בגפו כאשר רכבו חונה ליד ביתו, בעל חמישה ילדים וכולם נשואים בעלי רישונות נהיגה, לא נוהגים להשתמש ברכבו או לקחת את הרכב שלו ללא אישורו.

8. בדו"ח מד"א שצורף לתצהיר התובע נכתב כי התובע נמצא מהלך בזירת האירוע ומסרב ללבוש צווארון. מר עידן הלל הצהיר כי מספר הרכב שנרשם בדו"ח מד"א בדרך כלל על ידי נהג האמבולנס או על ידי אחד מהמתנדבים ולאחר שכותבים את מספר הרכב המעורב בתאונה על נייר או גוף כלשהו ממלאים אותו בדו"ח מד"א. עוד הצהיר כי אינו זוכר אם במקרה דנן הוא זה שראה את הרכב ורשם המספר אך לפי ניסיונו ממקרים דומים גם אם לא הוא זה שראה את הרכב הוא העתיק את המספר שרשם אחד מהתנדבים  ומעולם לא נתקל בטענה כי המספר שנרשם בדוח אינו תואם את העובדות. חקירת נהג האמבולנס מר הילל: ציין כי הוא רשם את מספר הרישוי ביום התאונה בדו"ח מד"א. ציין כי התקבלה קריאה במוקד על תאונת דרכים .

9. בהודעת הנתבע 1 במשטרה מיום 28/8/06 (ת/1) ציין הנתבע 1 כי הרכב שייך לו והוא נוהג ברכב לבדו בשלושה החודשים האחרונים כאשר לפני כן ילדיו היו נוהגים ברכב לפעמים. ציין כי התאונה לא התרחשה והוא לא היה מעורב בה, כמעט ולא נוהג במקום התאונה היות ואין לו מה לעשות באזור הזה. ציין כי לא זכר מה עשה ביום התאונה ורכבו לא נגנב.

10. אני סבור כי התובע אכן הוכיח שנפגע בתאונת דרכים, לא מצאתי סתירות רבות לטענה זו בעדותו. התובע אינו דובר את השפה העברית כשפת אם ונעזר במתורגמנית ועל כן את חוסר הדיוקים אני מייחס לעובדה זו. אני סבור כי התובע לא ידע ואינו יודע מי נהג הרכב שפגע בו. לתימוכין בדעתי זו אני מפנה לדו"ח מד"א ולעדות נהג האמבולנס אשר הגיע למקום ופינה את התובע, לתיק המשטרה שצורף, לנכתב בטופס חדר המיון ברגע קבלתו למיון כי נחבל כהולך רגל.

11. יחד עם זאת, לא מצאתי בסיס לקבוע כי נתבע 1 הוא נהג הרכב הפוגע. לא נמסרה כל ראיה פוזיטיבית לאשש טענה זו למעט העובדה כי מספר הרכב תאם את רכבו של התובע. שוכנעתי בעדותו של הנתבע כי מדובר באדם מבוגר (בן 72) אשר מתגורר בגפו, בעל שגרת יום מובנית, האמנתי לו כי לא נוהג לנהוג באזור התאונה וכי אין לו כל מעורבות עמה. נתבע 1 אף לא עומד בתיאור של התובע ואינו נחזה להיות איש שמן כבן חמישים כפי דברי התובע. בנוסף, התובע לא זיהה את נתבע 1 עת נחקר ועת נתבע 1 נכח באולם. אני מייחס את העתקת מספר הרכב לדו"ח מד"א כטעות כפי טענת הנתבע 1, איני סבור כי הוכח מי רשם את המספר המקורי, בעיקר על פי עדותו של נהג האמבולנס אשר העתיק המספר לדו"ח מד"א ולא יכל לקבוע נחרצות כי הוא ראה את המספר בעצמו. משכך אני סבור כי דין התביעה כנגד נתבעים 1-2 להידחות. משכך נותר לדון אך בשאלת הנזק אל מול קרנית.

"אי שקידה סבירה"

12. ברע"א 08/ 3909, 5132 קרנתי קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. שרה קורן ואח' (פורסם בנבו) נפסק כי: " עם זאת, יש להבהיר בצורה ברורה את משמעותה של "השקידה הסבירה" בהקשר הנדון. ככלל, הסבירות היא מושג משפטי המשקף אמת מידה אובייקטיבית. עם זאת, בענייננו, היסוד האובייקטיבי - שאמור לבטא את שאלת היכולת לדעת - חייב להיבחן לאור מצבו הסובייקטיבי של הנפגע בזמן התאונה ולאחריה. באופן מעשי, על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי. אכן, קרנית נועדה למלא את החלל במקרים שבהם לא ניתן לגבות פיצויים ממבטח, וזאת על-מנת שהנפגע לא יוותר ללא אמצעים להטבת נזקי-הגוף שהוסבו לו. זו מטרה סוציאלית חשובה העומדת ביסודו של חוק הפיצויים. לכן, כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. תאונת הדרכים היא לעיתים קרובות אירוע טראומתי ומושג ה"סבירות" חייב להיבחן בהתחשב בכך. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט. לעניין זה, איני רואה צורך לפנות למושגים כמו "רשלנות רבתי" או "אשם בדרגה גבוהה". נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע."

13. במקרה דנן, התובע ביקש מנהג האמבולנס לכתוב בעבורו את מספר הרכב שסבר כי פגע בו והדבר אכן נעשה בפועל, ונהג האמבולנס הביא לתובע פתק ובו מספר הרכב שנכתב בדו"ח. התובע לא שקט על שמריו בבחינת לא עשה דבר וביקש לברר פרטי הרכב הפוגע. במקרה כזה לא יכול היה התובע לצפות כי מספר הרכב שיועתק יהיה בו טעות או חוסר זיהוי מספק. על כן איני סבור כי יש מקום לקבל את טענתה של נתבעת 3 לפיה התובע לא מילא חובתו כלפיה.

שאלת הנזק :

14. התובע נבדק על ידי מומחה בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר כרמל אבשלום ביום 11/12/07 אשר קבע כי התובע סובל משבר בחוליה D12 בזיקה לתאונה אשר מקנה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% על פי סעיף 37.8 א' לתקנות המל"ל. וכן מנכות בשיעור 5% בגין שבר באצטבלום מפרק הירך מימין שהתרפא אך הותיר הגבלה קלה המתבטאת בכאב באבדוקציה וסיבוב פנימי ושינויים קלים מאד של OA בתר חבלתי במפרק ימין. סך הכל נכות צמיתה הנה בשיעור של 10%. המומחה מציין כי לגבי חופשת המחלה מגיע לתובע חופשה בת שלושה חודשים מיום התאונה וכן חופשות נוספות אשר קיבל בגין כאבי הגב לאחר התאונה. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. המומחה הסביר בחוות דעתו מדוע העניק את הנכויות ואף התייחס לימי אי הכושר שהומלצו לתובע. אני מקבל את חוות דעתו של המומחה וקובע כי נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה הנה בשיעור של 10%.. בנוסף אני מקבל את המלצת המומחה וקובע כי יש מקום להכיר בשלושת חודשי המחלה שהומלצו לתובע לאחר התאונה ובימי מחלה בסמוך לאחר התאונה אשר עוסקים בכאבי הגב של התובע עקב התאונה.

15. הנכות התפקודית של התובע הנה בשיעור נכותו הרפואית וזאת בהתחשב בהגבלות הקלות שנותרו בתובע. התובע נהג הסעות עצמאי בעיסוקו, העיד כי שב לעבודתו כחודש לאחר התאונה. הנכות הצמיתה הכוללת למעשה מורכבת משתי נכויות אורטופדיות נמוכות יחסית ועל כן בהתחשב למכלול הנסיבות בהן מקצועו של התובע, מנגנון הפגיעה וגילו סבורני כי יש מקום לקבוע את שיעור הנכות התפקודית כשיעור הנכות הרפואית.

ראשי הנזק :

16. הפסדי שכר בעבר : התובע העיד כי חודש לאחר התאונה שב לעבודתו על כן יש מקום לפצותו בשיעור אובדן של חודש בסך של 1,500 ש"ח.